אני פוגשת בקליניקה הרבה זוגות שלא חסרה בהם אהבה. אבל כן חסרה שם שפה מדויקת ברגעים הרגישים.
אחד המקומות הכי עדינים בזוגיות הוא מה שקורה אחרי ריב. שם, בתוך כמה מילים קטנות, אפשר או להתרחק או להתקרב מחדש.
לאחרונה עלתה לי שיחה (בשינוי פרטים כמובן), שממחישה את זה בדיוק:
כשקוראים את זה, ברור שיש כאן כוונה טובה. יש רצון להרגיע, להסביר, לשמור על הקשר. אבל ועדיין… משהו שם לא באמת נסגר.
"אם נעלבת" המשפט הקטן שמרחיק
זה נשמע עדין, אפילו מנומס. אבל בפועל, זה יוצר ריחוק.
כי זה לא באמת אומר: "אני רואה שפגעתי בך"
זה אומר: "אולי נפגעת… ואני לא בטוחה שזה קשור אליי"
וכשאנחנו פגועים, אנחנו לא מחפשים ניסוח עדין. אנחנו מחפשים שמישהו יראה אותנו.
הרבה הסבר, מעט הרגשה
הרבה פעמים אנחנו ממהרים להסבר:
- לא התכוונתי
- לא שמתי לב
- זה לא היה בכוונה
אבל הצד השני לא צריך הסבר בשלב הזה. הוא צריך להרגיש שמבינים אותו.
משפט פשוט כמו: "אני מבינה שזה פגע בך" יכול לעשות הרבה יותר מכל הסבר.
כוונה טובה לא תמיד מרפאה
אני באמת מאמינה לרוב האנשים שלא היתה להם כוונה לפגוע. אבל בזוגיות, אנחנו חיים לא רק לפי כוונות, אלא לפי חויה.
ואם מישהו נפגע, זה כבר קרה. עכשיו השאלה היא מה עושים עם זה.
אז איך כן?
לפעמים זה הרבה יותר פשוט ממה שנדמה:
- "אני מבינה שפגעתי בך"
- "אני מבינה למה זה היה לא נעים לך"
- "אני אשים לב לזה יותר"
לא מושלם. לא דרמטי. אבל מאוד מדויק.
וגם מילה לצד שנפגע
גם כאן יש נקודה עדינה. כשאנחנו עונים מהודעות בוואטסאפ, אנחנו בעצם לא באמת מספרים מה כאב לנו ויכול להיות שזה נשמע אחרת אם זה היה פנים מול פנים או בטלפון. ברגע שהצד השני לא מבין בדיוק את הבעת הפנים של מבקש הסליחה ורואה את ההתנצלות שלו בהבעת פניו, קשה אחרי זה לתקן.
לפעמים משפט כמו: "זה הרגיש לי לא נעים" או "ציפיתי שתתקשרי" פותח את הלב של הצד השני הרבה יותר.
אני לא מחפשת זוגות שלא רבים. אני מחפשת זוגות שיודעים לחזור אחד לשני אחרי ריב. והדרך לשם עוברת בדברים קטנים: לקחת אחריות, להיות מדויקים, ולהסכים לראות אחד את השני באמת. שם קורה הקסם.